אני מנסה לא להישמע דרמטית מידי כשאני כותבת על התקופה ההיא. מנסה למצוא מילים מעודנות לתיאור התחושות הקשות שהגעתי איתן אליך.
הייתי – אבל לא רציתי להיות. נשמתי – אבל לא הצלחתי עד הסוף.
תחושת מחנק ומיאוס מהכול הציפה אותי והכול, הכול, הכול (!!!) היה בלתי נסבל, כואב, עויין וחשוך.
בכל שבוע הגעתי לחדר התכול ובכיתי. בכיתי כי כל משפט שיצא לי מהפה היה עוד נדבך למסקנתי – אין סיבה להיות.
במשך חודשים ארוכים ישבת מולי והכלת. הכלת את כל הכאבים שלי, את כל הפחדים ואת כל ההצהרות הציניות. לפעמים הייתי יוצאת מהפגישה איתך בתחושה שהצלחתי לשכנע גם אותך שאין תכלית לחיים ושבפגישה הבאה תשבי מולי וברגע של ייאוש תגידי – "טוב ____, אין מנוס – אני חושבת שאת צריכה אישפוז והרבה כדורים משמחים".
לפעמים צחקת מהתובנות שלי ולפעמים לא נתת משקל לתוכן אלא לצורת הנשימה שלי בזמן הדיבור. זה חיזק אותי לדעת שגם כשאני נושקת לתהומות אפלים אני עדיין מצחיקה ותקשורתית ועוד יותר חיזק אותי לראות שאני לא מזעזעת אותך בשום צורה ויש היגיון בדברים שאני חווה.
"מערבולת הטראומה" הייתה לדעתי נקודת המפנה בטיפול. אותה מערבולת שסוחפת אותי מטה מטה במהירות ומטיחה אותי מקצה לקצה היא התיאור הגרפי הכי פשוט ורלוונטי לחיי.
ככה, בשרבוט פשוט על דף לבן גיליתי שיש דרך חזרה. שאפשר לעצור את פעולת השאיבה של ההוריקן ובמקום לנסות בכל פעם מחדש לטפס חזרה למעלה לקרקע בטוחה – אפשר פשוט לעצור על גדות המערבולת ולהתבונן מטה על כל הדברים הרעים קורים – בלי להיסחף איתם. זה החזיר לי תחושת שליטה ראשונית לחיי.
הבנתי גם שעם המשאבים הנפשיים הדלים שעמדו לרשותי, בכל פעם שניסיתי לטפס, התעייפתי בדרך ונזרקתי בחזרה לעין הסערה. לא פלא שאיבדתי תקווה.
את הראית לי שלא באמת איבדתי תקווה ושעצם נוכחותי בחדר, בטיפול, היא המלחמה שלי לחיים טובים יותר, איכותיים יותר ומעוטי חרדות. וכשנפלתי בחזרה לעין הסערה לא הכברת במילים – פשוט חיבקת אותי ונתת לי לכאוב. כאילו נתת לי קרדיט שאני יכולה לעשות את זה בעצמי, ובפעם הבאה זה יעבוד יותר טוב.
הטיפולים האהובים עליי היו הטיפולים במגע. בלי הרבה דיבורים, כשמילת המפתח היא שקט, לחצת ומתחת אותי, הפשרת אזורים קפואים והגמשת אברים מנוונים. ניהלת דיאלוג עם הגוף שלי ונתת למוחי העייף ממרירות ועצבים לנוח.
בכל טיפול כזה הוכחת לי שבעזרת חום, קבלה והכלה פיזית – בלי מילים – אפשר להגיע למקומות שקטים ובטוחים שנמצאים, איזו הפתעה – בתוכי.
למדתי להעריך חיבוק. במקום להיות שיפוטית ולומר לעצמי שאני פאטתית, רפוסה וחסרת יכולת, ושזאת כנראה הסיבה שמחבקים אותי – הבנתי שאם נותנים לי מקום של הכלה – כדאי שאקח אותו ואחבק בחזרה. הכוח של החיבוק, החום והיעדר המילים נתנו לי בפעם הראשונה את הזכות פשוט להיות.
למדתי גם לשים גבולות, לדבר את מה שמפריע ולהציף את מה שכואב. שלוש הפעולות הפשוטות האלה הפכו למוטו של חיי. אני חיה היום חיים איכותיים יותר, מעריכה את מה שיש לי ולא נותנת לדברים קשים וכואבים להידחק לפינות אפלות – הכל מאוורר ובחוץ ואני לא מתביישת להודות בכלום.
אני אדם רגוע יותר על אף החרדות, אני מאושרת יותר למרות הקשיים והרבה יותר בטוחה בדרכי למרות שהיא מעורפלת ולא בהירה כמו פעם.
אני רוצה להודות לך על הסבלנות, על אורך הרוח ועל האנרגיות הטובות שהבאת לחדר גם כשהייתי בלתי נסבלת בעליל. שיפרת את חיי ונתת לי את הכלים לחיותבשלום עם קונפליקטים, עם חוסר וודאות ועם קשיים שהם מנת חלקם של כל בן אנוש.
אוהבת מאוד ומעריכה עוד יותר.
XXXX
